<h1>או"ז הלכ' שחיטה סימן ש"פ</h1>
<h2>דף יט:</h2>
מתני' השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. פרש"י ממול עורף מוקי לה בגמ' כלו' מאחורי הצוואר. שחיטתו פסולה ובגמ' מוקי לה בשלא החזיר הסימנים אחורי העורף אלא חתך במפרקת עד שהגיע לסימנים וקודם שהגיע לסימנים נטרפה בשבירת המפרקת, ואע"ג דבמליקה כשירה דאמר לקמן חותך מפרקת התם הוא דכולה מתחלה ועד סוף הוי מליקה והוי כשאר שוחט שנוקב את הושט מעט מעט עד שגומר שחיטתו, אבל שוחט מן העורף כיון דשחיטה לאו הכי גמירא לא הוה שבירת המפרקת מן השחיטה ומטרפה לה. והשוחט מן הצדדין דקתני רישא כשירה אפי' בדלא אהדר משום דקא משחטי סימנין שפיר קודם שבירת המפרקת ע"כ רש"י. משמע דהשוחט מן העורף ומחזיר הסימנים אחורי העורף כשירה. וכן כתב מורי אב"י העזר"י זצ"ל השוחט מן העורף שהחזיר הסימנים אחורי העורף שחיטתו כשירה. והכי מוכח לכאורה בגמרא דאמר מסתברא כמ"ד אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשירה. דאי ס"ד מחזיר מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי אלא ש"מ אף מחזיר ומתני' בדלא אהדר הרי לך להדי' דשחיטה מן העורף כשהחזיר הסימנין כשירה. מיהו אינה ראי' דאיכא למימר דאין ה"נ הוה מצי לשנויי דשחיטה מן העורף אפי' בהחזיר הסימנים טריפה אלא דלא חש לשנויי הכי משום דקים לי' דליתא לההיא לישנא כדקאמר לקמן [כ"א, ע"א ע"ש] מצות מליקה לוושט או לקנה.
